בלוג החוג
פרופ'
חיים דננברג, מזכיר החוג
haimd@ekmd.huji.ac.il
למשלוח
תגובה לחצ/י כאן
20.12.2011
רק על עצמי לספר ידעתי - מה שפר גורל המצנתר
חדשים ארוכים של שביתה מאחורינו ונותרנו כשרק חצי תאוותינו בידינו. עדיין לא ברור אם אכן ההישגים מצדיקים את המאמץ. הדיעות חלוקות והשאלות רבות: האם אכן העלייה במשכורת משמעותית או שבחישוב מדוקדק מדובר בתוספת שכבר הובטחה ושלאורך השנים בה תינתן תישחק עד דק? האם ניתן מזור כולל לתחלואי מערכת הבריאות ותמריץ משמעותי לעוסקים במקצועות נדרשים ולרופאי הפריפריה או שמדובר בפתרון שטחי בלבד? השעון – עמית או טורף? אנחנו הרגילים בקריאת ספרות רפואית ובהתדיינות (debate), מורגלים בכך שניתן להציג נתונים זהים בצורה שונה ולהסיק מסקנות הפוכות זו מזו ולדוגמה, PCI או CABG ל TVD... DES גורם או לא לתמותת יתר.. ועוד עוד. ימים יגידו אם זקף המאבק את קומת הרופא העברי ושופרו תנאיו.
"רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי מעולם נמלה" כתבה רחל המשוררת, ובהסתכלות ממוקדת כזו אנו מוצאים בהסכם החדש הישגים נאים למצנתרים. סעיף 14 בהסכם קובע:
"
14. רופאים העובדים תחת קרינה
הכרה פורמאלית במקצועות רפואיים העובדים תחת קרינה במקצועות הבאים: רפואה גרעינית, כירורגיית כלי-דם, רופאים אורולוגים, רופאים אלקטרו-פיזיולוגיים, אורטופדים מנתחים, מרדימים, רופאי ריאות, גסטרואנטרולוגים המבצעים בדיקות ERCP , רופאי ריאות, נוירוכירורגים ורופאים מצנתרים במקצועות שונים.
יתוגמלו ב 10 ימי חופשה נוספים לשנה (שאינם ניתנים לצבירה) לאחר ניצול של לפחות 50% ממכסת ימי החופשה השנתית. "
לפני כשנתיים פתחנו במהלך להכרתינו כעובדי קרינה. פנינו להסתדרות הרפואית, בדרישה מנומקת, להכרה במצנתרים ובאלקטרופיזיולוגים, הנחשפים לקרינה יותר מכל עובד רפואי אחר, כעובדי קרינה, ובבקשה להגדלת מכסת החופשה ושימת דגש על מיגון ותנאי עבודה נאותים (המכתב פורסם כאן לפני שנה בדיוק). דרישותינו נכללו במו"מ וההסכם עונה על הדרישות העיקריות – ההכרה ותוספת ימי החופשה. גם אם לא נענו כל הדרישות במלואן הרי שיש בהסכם החדש שיפור ניכר במעמד המצנתר ובתנאי עבודתו.
ומעניין לעניין באותו עניין (קרינה): במאמר שהתפרסם לפני מספר חדשים (23.8.11) ב European Heart Journal נמצא כי במצנתרים (קבוצה קטנה של 10 מצנתרים בגיל ממוצע 38 עם חשיפה שנתית ממוצעת ל mSv 4) קיימת עלייה ברמת אנטי-אוקסידנטים וסמני אפופטוזיס תאיים. שינויים אלה עשויים לבטא הסתגלות לעבודה בתנאי הקרינה והפחתה בסיכוניה. ממצאים דומים של הסתגלות לקרינה ממושכת ברמה נמוכה נמצאו בעבר בתרביות תאים ובחיות מעבדה וזו הפעם הראשונה שמגמה שכזו מתועדת בבני אדם – המצנתר לצורך העניין כחיית המעבדה הנחשפת לקרינה ממושכת..
במאמר המערכת אף מועלית האפשרות ששפעול מנגנוני ההגנה, קרי עלייה באנטיאוקסידנטים ובפעילות אפופטוטית עשוייה להגן גם בפני תהליכים שאתיים שאינם קשורים ישירות לקרינה.
מדובר כמובן בקבוצה קטנה ובבחינת מדדים נלווים ולא בתחלואה ישירה ובכל זאת, ייתכן שפרט לסיפוק היומיומי יש רווח נוסף לעבודה בחדר הצנתור...
בקיצור: שיחק מזלינו שהעבודה התפרסמה במקביל לחתימת ההסכם, אחרת עוד היו מורידים לנו ימי חופשה ומחייבים את משכורתינו בעלות הקרינה המיטיבה..
ולפני שנפרוץ במחולות בחדרי הצנתור ברחבי הארץ הרי שגם עם תוספת ימי החופשה אין להרפות מנקיטת אמצעי מיגון קפדניים, הקפדה על נהלי העבודה המיטביים וניטור קרינה מתמשך
PCR 2011
ליוצאים ל PCR בשבוע הבא: כנס מרתק לפנינו עתיר חידושים ועניין.
כולם מוזמנים למושב הישראלי והפעם בשיתוף פעולה עם עמיתינו הפולנים. המושב המשותף ייערך ביום ה' ה 19.5.בשעה 13:30 באולם הראשי Main Arena !
המושב יעסוק ב Primary PCI in STEMI תוך דיון במקרים מורכבים ובאתגרים המזומנים בטיפול בחולה האוטם החריף. לא להחמיץ!
שירת המדע והמילון המשפחתי
עופר לידר היה פרופסור לאימונולוגיה במכון וייצמן ואיש אשכולות אמיתי. רחב אופקים, חובב אומנות וספורט, ספרות וקולנוע, אדם חכם, טוב ורחב לב, ואוהב אדם. עופר לידר היה גם משורר מוכשר ורגיש, שנפטר מסרטן הדם, לפני שבע שנים. לזכרו, נערך מדי שנה במכון וייצמן, בחודש ינואר, ערב "שירת המדע" המוקדש לעידוד היצירה בקרב אנשי מדע. אשתו של עופר, אסנת, ושלוש בנותיו, יחד עם חבורה גדולה של משוררים, סופרים ועמיתיו של עופר לעבודה עמלים זה שש שנים על האירוע התרבותי הגדל ומשתבח והופך לציון דרך שנתי למדענים, ליוצרים ולסתם חובבי שירה וספרות. זכיתי להיות בין חבריו של עופר וגם השנה הייתי בין קהל הצופים בערב המענג. שמחתי והתרגשתי לצפות ולהאזין לזוכי פרס היצירה, מדענים המשלבים ספרא וסייפא, קולמוס ופיפטה – בהתלהבות ובכישרון.
הנואם המרכזי בערב היה הסופר מאיר שלו ונושא השיחה היה "המילון המשפחתי", אותו אוצר מילים וכינויים ייחודי המשותף לקבוצה קרובה ואינטימית – תהא זו משפחה, כיתת לימוד או שותפים לעבודה. ולדוגמא: "אריות" בצוללת אינם גיבורים גדולים, מלכים או ארוכי רעמה ושיער אלא דווקא אותם הנוטים להקיא במסדרונות הצוללת ו "שאגותיהם" בדליי הקיא מעניקים להם כינוי מכובד זה... ועוד דוגמא: במשפחת שלו המונח "כעיר שחוברה לה יחדיו" לא התייחס לתשעת הקבין של יופי שירדו על ירושלים אלא דווקא לאוסף צרות וליקויים שניחתו על האדם הבודד... מאיר שלו, היה מבריק כתמיד, הרצאתו כשמן המור – רצופה באוצרות לשון ובהכרה עמוקה וחיבה לשפה העברית.
יצאתי מההרצאה, בהתרוממות הרוח, אותה תחושה העוטה אותנו לאחר שהתבשמנו מדברי גדולים, ושאלתי את עצמי מהו ה "מילון המשפחתי/מקצועי" שלנו? האם יש ז'רגון המשותף לאוחזי הצנתר ברחבי הארץ? שמא קיים ניב מיוחד במחלקות השונות? ואם קיים "מילון משפחתי" שכזה, לשם מה? רשימת קודים קצרה המאפשרת תפעול מהיר?
שפת סתרים מהסובבים? הומור שחור?
אני פותח בזאת את איסוף הנתונים (יענו רג'יסטרי) למילון המצנתרים הישראלי – ומפציר בכם, עמיתי לשלוח כל מכתם ומכמן.
פטור בלא כלום אי אפשר, להלן מספר דוגמאות מהמילון המקומי בעין-כרם:
אכן תמונות קשות: צנתור קטסטרופלי
כולל שבתות וחגים: לא היה קיצור פז"ם והאיש אכן נראה כפי גילו אם לא למעלה מזה
ספגטי : קטטר חרא שמתקפל בכל הזדמנות
קרא לחברים: הזמן כירורג לב
תן לי שניים: 2 מ"ג מידזולם
שניים ועוד שניים: וגם מהמורפין אל תנח ידך
בטון: עורקים מסויידים להפליא - צפה לסיבוכים בהמשך
אינטגרילין ליממה ונשקול רי-לוק: הסתבכנו מספיק, זה הזמן למזער נזקים
לילה קשה עבר על כוחותינו: לילה קשה מאד עבר על כוחותינו הדלים..
רשימה ראשונית – המשך יבוא.
תגובות שהתקבלו:
- חיים ידידי, מקנא על היכולת הרטורית בעברית. באופן טבעי, הסיפרות שאני קורא, היא מתורגמת לספרדית. לדעתי, רק בשפת האם ניתן להנות מספר, ופי כמה אחד כמוני שהייתי דור שלישי בארגנטינה. בטוחני שלקראו א.ב. יהושוע, מסע לסוף המליניום, בעברית, זאת חגיגה, אך תדעו שגם התירגום בספרדית מרתק, וכך עם גרוסמן, באר, שלו ועוז, וסליחה עם שכחתי מישהו. על כל מקרה, תודה על הבלוג. באופן אישי מאד נהנה.
אלברטו הנדלר -
שלום חיים, שלום לכולם,
היה לי הכבוד והעונג להשתתף בתחרות הספרות והשירה על שם עופר לידר שהוא מפעל יפה המשמר את זיכרו של אדם מיוחד שלצערי לא הכרתי.
לעניין המילון המקומי ברצוני להוסיף עוד אי אלו מכתמים השגורים ליד כביש החוף מול הארובות:
"אנחנו לא מכון יופי" שפירושו "עזוב אותי עם ההיצרויות הגבוליות בעורקים קטנים ודיסטלים".
"איזה קופה הוא מבוטח?" שפירושו "כאן יעזור רק ניתוח מעקפים ויש לשלוח את החולה לבית חולים שהמבטח שלו אישר".
"יד הנפץ" שפירושו עורק רדיאלי מתעתע שהגישה דרכו בעייתית ומתישה.
עד כאן ממכתמנו.
חורף נעים.אהרון פרימרמן
TCT 2010: רשמי מסע ושירה חדשה
כנס ה TCT שנערך בסוכות השנה היה עמוס מדעית, שלל הרצאות מצויינות שכיסו היטב את הקרדיולוגיה ההתערבותית העדכנית – תענוג! הכנס עמד באורו של מחקר ה PARTNER שהדגים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את יעילות השתלת המסתם המילעורית (אדוורדס-ספיין) ע"פ גישה שמרנית בחולים בסיכון גבוה שאינם מועמדים לניתוח. לא אכביר בתוצאות המחקר שפורסמו בניו-אינגלנד עוד בטרם הוצג המחקר בכנס! – ניתן לקרוא את המאמר המלא באתר העיתון, כמו גם תגובות רבות באתרי הקרדיולוגיה. מה שברור עתה עוד יותר מבעבר הוא שהשאלות בנוגע לטכנולוגיה החדשה אינן אם תישאר עימנו אלא ההתוויות, התוויות הנגד וכיצד להקל, לפשט ולהפחית ככל האפשר את הסיבוכים הכרוכים בהשתלת המסתם המילעורית.
הוצגו טכנולוגיות חדשות נוספות, תוצאות מחקרים ארוכי-מעקב על סטנטים נושאי תרופה ואת כל אלה ניתן לקרוא באתר ה TCTMD.
מבחינה לאומית – ייצוג ישראלי מכובד על הבמה במושבים שעסקו במחלות כליליות וסטרוקטורליות, ובפיתוחים חדשים כולל לראשונה מושב ישראלי בחסות החוג. אכזבת מה (אישית) מתוצאות מחקר ה BLAST שתוצאת הסיום הראשונית שלו שלילית, עם השפעה מיטיבה לתרופת המחקר רק בחולים עם פרופיל דלקתי מוגבר וסכרתיים .
בחרתי להרחיב בנושא המקרים החיים ה live cases. ימי ה TCT היו רצופים בשידורים חיים – מקרים כליליים, היקפיים וסטרוקטורליים שבוצעו ברובם במיומנות גבוהה והועברו באיכות פנטסטית לאולמות. וותיק כנסים אני, ואף שידורים חיים לא מעטים ראיתי ואף שידרתי. עדיין, אני נרגש לצפות בהם ומוצא בשידור כלי ראשון מהמעלה ללימוד ושיתוף בידע המצית דיון פורה. הצפייה במקרים והדיון הנסוב סביבם מאפשרים למצנתרים מקצוות הגלובוס להתארח בחדרי צנתור מובילים ולשוב למקומותיהם עשירים ונכונים יותר. רבים תוהים האם השידור החי אינו פוגע באיכות הפעולה, קרי בחולה. לטעמי, צוות מיומן, המבצע פעולה שהוא רגיל בה – אינו פוגע בשלום המטופל - ותורם לקהילתו.
אלא שאליה וקוץ בה, ניכר היה שמספר שידורים חיים הדגימו טכנולוגיות חדשות – שלעיתים ההתוויה להם אינה ברורה כלל. צנתורים פשוטים המסתיימים על פי רוב - בידיים טובות ובשום שכל - בתוצאה מצויינת, או נגעים שמוטב לו למצנתר שלא לעסוק בהם כלל הפכו לכר ניסוי ל "צעצועים" חדשים. ומדוע מצנתרים טובים ומיומנים פועלים כך וסוטים מדרך הישר? רצון להראות "אני כל יכול" ושמא קידום מוצר? תהא אשר תהא הסיבה, לא זו הדרך, ומקרים שכאלה גורמים לזילות כלי לימודי ומדעי חשוב. בכנסים כמו ביומיום, יש להימנע מהרצון להפגין שרירים ויכולות ולהתמקד בטובת המטופל.
כשהתגרדתי בכיסא בחוסר נוחות (ואיתי מרבית היושבים באולם), עת צפיתי במצנתר מצויין מסתבך בביפורקציה פשוטה למראה כשהוא מנסה סטנט חדיש בהיעדר הרחבה מקדימה, הגנת הענף ויציבה טובה של הצנתר, נזכרתי בספר שיריו האחרון, "שירים אחרי", של יוסי שריד, הפותח כך:
..השור יראה לטוראדור
והטוראדור יראה לשור
והדם יראה לחול
והחול גם הוא יכול להראות
אני לא רוצה להראות לכם
ואל תראו לי ..
וכל מילה נוספת – מיותרת.
תגובות שהתקבלו:
- חיים יקירי!
כפי שכבר כתב בעבר עמית, אתה מתבזבז כמצנתר (וזה לא משום שחסר לך משהוא בתחום הזה...). רק תוספת קטנה למה שכתבת, לגבי השידורים החיים. רובם אכן היו מרתקים, מלמדים (לטוב ולרע) ובונים. רצוי היה רק, לגרום בדרך כלשהיא לצוותים המציגים, להכין את השלבים המוקדים של הפרוצדורות לפני תחילת השידור, וכך לחסוך מכולנו זמן שידור משעמם שאין בו כל תרומה. הדוגמא הבולטת ביותר היתה אותו מצנתר אומלל, שבזבז את רוב השידור שהוקצע לו להשתלת מסתם בגישה מילעורית (PAVI) בנסיונות כושלים ומתסכלים להכנס אל תוך החדר השמאלי בעזרת התיל הישר. רק אלוהים והוא יודעים את מי הוא קילל בדרך בכל זמן השידור הזה... אני טורח לכתוב את המלל הכל כך ברור הזה, כדי שנפיק את הלקחים המתאימים לקראת הכנס "שלנו" (ה-ICI) הבא עלינו לטובה. אז שיהיה לנו בהצלחה בכנס, ושתהיה לכולנו שנה טובה. אריק פינקלשטיין.
הצנתר האלוקי - אחד משלנו!
בפרוס השנה החדשה נפניתי לספרו החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך". קטונתי מהשיא ביקורת על חיים באר, סופר מחונן, בר-אוריין, העוקר הרים וטוחנם ומשלב בכתביו את רוח ישראל סבא, חכמת ישנים וחדשים, רגישות ואהבת הבריות. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר ואומר רק, שגם בספרו זה טווה באר מארג מרתק ובו נפגשים קצוות שונים ומנוגדים בסיפור עלילה אפוף מסתורין והוד. זהו רומן שדברי קדמונים ועיתות ימינו משמשים בו בעירבוביה והוא נע בין עולמות של מעלה וחטאי העולם הזה, מציאות ודמיון, הגות וחולין, השזורים יחדיו בהומור מעודן. הרומן נסמך, כהרגלו של באר, על יסודות פילוסופיים וחסידיים, ספק אם הבנתי ולו את חצין של ההפניות והרמיזות הטוויות, ועדיין גם כשחצי הכוס בידי, זהו ספר מרגש ומהנה המותיר אותך בתחושה של עוד.
ומדוע אני מספר על כך, לכם יקירי, חברי החוג לקרדיולוגיה התערבותית?
גיבור הספר, האדמו"ר מאוסטילה, רבי יעקב יצחק הורביץ, צדיק בני-ברקי ולו קהילת חסידים בארץ ובחו"ל, היוצא בספר במסע לטיבט, מכונה בפי חסידיו "הצנתר האלוקי" – קרי, אחד משלנו! ומדוע נגזר כינויו כך?
"... בחן רב העניך ראדושיץ (המשמש בקודש של האדמו"ר) את המציאות בחינה מדוקדקת וראה כמה רעב הציבור לצדיקים בעלי מופתים שיצליחו גם הם כמו עושי הנפלאות יוצאי מרוקו – "הרנטגן" וה "אם-אר-איי" ו"הסי טי", שלא רק פשוטי העם נוהים אחריהם אלא גם שרים ושועים וראשי בנקים. ואמר לפלוניתו שרה שהיה נועץ בה בכל ענין, שכל ממשיכי דרכו של הבבא סאלי הפליאו לעשות בלהטיהם יהיה כאין וכאפס לעומת האותות והמופתים שיראה צאצאו של "חוזה" לעיני כל ישראל. רב העניך ראדושיץ אמנם לא השתלם בקריאטיביות פרסומית ומעולם לא שמע על קופירייטריות, אבל חושים בריאים היו לו וראשית חוכמה ביקש לעשות את האדמו"ר שלו מותג נחשק. לשם כך נזקק בראש ובראשונה לשם מסחרי "סקסי" משהו ש"יעשה להם את זה", כמו שהיה מתנסח בוודאי רעיונאי במשרד פרסום, שם שידמה לשמות שדבקו ברבנים בני המאגרב אך "יעקוף אותם בסיבוב". גם הפעם עמדה לימינו זוגתו ויעצה לו לחטוף שיחה עם הרופא שלו שהוא יהודי בעל לב מבין וראש פתוח. הדוקטור שאמנם לא הוכנס בסוד הענין, אמר שמלבד משלוש הבדיקות שמנה באוזניו הפציינט שלו יש עוד שלוש בדיקות – האולטרא-סאונד והאנדוסקופיה והצנתור. "צנתור" צהל הגבאי הבני-ברקי, "אנחנו נלך על צנתור...." (אל מקום שהרוח הולך, עמ' 22)
בנוסף, אנו זוכים גם למקור התנ"כי בנבואותיו של זכריה של המילה "צנתור",
"...שני צנתרות הזהב המתוארים בחזיונו, אלה הצינורות הדקים שדרכם יוצק השמן מן הפח אל שבעת נרותיה של מנורת הזהב..." קרי, ספרות מקצועית במיטבה.
וכך, בפרוס השנה החדשה הבאה, אני מברך את חיים באר ואת יציר קולמוסו "הצנתר האלוקי",
בשם החוג לקרדיולוגיה התערבותית בברכת חברים לנשק / צנתר – אחינו אתם!
ולכל חברי החוג ובני משפחותיהם, שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות, הצלחה ועשייה לתפארת .
חיים דננברג
תגובות שהתקבלו:
- ספרות יפה אתה קורא... תאמין לי שאתה מתבזבז בתור צנתר (אלוקי?). שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טוב לכולם.
עמית שגב
חברים יקרים
התבקשנו לחבר מסמך עמדה משותף לחוג לקרדיולוגיה התערבותית והחוג לאלקטרופיזיולוגיה וקוצבי לב בנוגע לחשיפה לקרינה במסגרת עבודת המצנתרים.
אנו מתכבדים להביא בפניכם את המסמך שהוגש להנהלת האיגוד הקרדיולוגי וכמו כן יוגש להנהלת הר"י כחלק מהתדיינות על תנאי הבטיחות, העבודה והשכר של רופאים מצנתרים במדינת ישראל.
בכבוד רב ובברכה,
פר" רן קורנובסקי
יו"ר החוג לקרדיולוגיה התערבותית וצנתורי לב
פר" חיים דננברג
מזכיר החוג לקרדיולוגיה התערבותית וצנתורי לב
קפה תורכי
קבלת החלטות בתנאי שדה: ארבע לפנות בוקר ואתה בחדר הצנתור עם חולה באוטם קדמי
חריף. החולה שאותו פגשת לראשונה לפני דקות ספורות סובל מכאב ואינו יציב המודינמית,
המידע שהוא מספק לגבי תרופות שהוא נוטל ושאר מחלות חלקי ביותר וכדי להוסיף לנטל
על כתפיך אתה צופה כבר בהזרקה הראשונה למערכת השמאלית בחסימה של ה LAD המערבת
ענף דיאגונלי גדול.
מה לעשות? לפתוח את העורק הראשי ולאחריו את הענף בכל מחיר? להגן על הענף? LAD וגמרנו?
מנהטן עכשיו וברלין בשעות הבוקר?. ומה עם הטיפול הנלווה? גם בשעה מוקדמת יותר,
בחולה אלקטיבי ויציב וללא מסת קריש גדולה ההחלטה אינה פשוטה או חד-משמעית, אלא
שבמהלך primary pci נדרש
המצנתר להחלטה מהירה ולעיתים קרובות ללא אפשרות להתייעץ אלא עם "חבר טלפוני" מרוחק.
שאלת הטיפול בנגעים כליליים מורכבים במהלך אוטם חריף היא נושא המושב הישראלי במהלך
ה EuroPCR שייערך
בסוף החודש בפריז. המושב השנה הינו מושב משותף תורכי-ישראלי יחד עם החוג התורכי
לקרדיולוגיה התערבותית. בימים של הצטננות עד קיפאון ביחסים המדיניים בין ישראל
לתורכיה יש בשיתוף הפעולה שלנו סימן לקירבה האנושית והמדעית בין המדינות.
המושב שיתמקד בקבלת החלטות בתנאי לחץ וחוסר וודאות – ליבת הקרדיולוגיה ההתערבותית
- יתקיים ביום שלישי ה 25.5.10 בשעה 13:30, במרכז הקונגרסים, חדר 241.
אני מזמין ומפציר באלה מחברי החוג שייטלו חלק ב PCR השנה,
שלא להחמיץ את המושב המשותף וליטול בו חלק פעיל.
להתראות בפריז.
בעיניים פקוחות
עבודת המצנתר כרוכה בסיכון. הרבה נאמר ונכתב, כולל באכסניה מכובדת
זו, על הנזקים העלולים להיגרם למצנתר. בעוד הסיכון לממאירות למצנתר הממוגן בחדר
הצנתור המודרני אינו מוגדר דיו, מתרבים הדיווחים על שתי "מחלות מצנתרים" מובהקות:
כאבי גב וירוד (קטרקט) עיני.
בכנס ה ACC האחרון
התפרסמה עבודה מצומצמת ואלגנטית שהדגימה את נטיית היתר של המצנתרים ללקות בקטרקט
(מעולם לא שמעתי על מישהו שעבר ניתוח ירוד, על קטרקט שמעתי לא מעט..).
במהלך כנס קרדיולוגי עברו המשתתפים בדיקת עיניים מדוקדקת ונבדק שיעור הסובלים
מעכירות העדשה (היא שביסוד הקטרקט). שיעור הקרדיולוגים ההתערבותיים שסבל מעכירות
עדשה היה 52% לעומת 21% בקרב הקרדיולוגים הלא-פולשניים. המצנתרים לא היו מבוגרים
מעמיתיהם, הגיל הממוצע היה 41..
אין צורך להכביר מילים. מדובר במחלה הניתנת למניעה. משקפי מגן ייעודיים מפחיתים
משמעותית את הקרינה לה נחשפות העיניים. אם בעבר היו משקפי המגן מכילי העופרת כבדים
וגרמו נזקים לאף האומלל עליו הורכבו, הרי שהדגמים החדשים קלים ונוחים תוך שהם
יעילים בסינון קרינה.
אסור לנו לעצום עיניים בנוגע לבריאותינו. במקביל למאמץ להסדיר את חוקי העבודה
ואת ההכרה ב "מחלות המקצוע" הברורות והאפשריות (יענו, definite,
probable and possible),
עלינו להקפיד על כל כללי המיגון שיאפשרו לנו להמשיך עוד שנים בעיסוקינו זה.
ועל כאבי הגב, בפעם הבאה,
חג שמח, חיים
האמת הלא נעימה של המקצוע
יש נושאים שתמיד יעוררו שיחה נלהבת – ויש כאלה שתמיד נשמח להדחיק
ולדחות את הדיון בהם לפעם אחרת. החשיפה לקרינה בחדרי הצנתור, נמנית על הסוג
השני.
אלא, שאין מקום להדחקה, העבודה בחדרי הצנתור אינה חפה מסיכונים והקרינה היא
האמת הלא-נעימה של עיסוקינו.
הקשר בין קרינה לממאירות מוכח ומוכר מזה שנים רבות. הקשר בין עבודה בחדרי
צנתור תחת מיגון לבין ממאירות ברור פחות. תיאורי מקרים וסדרות קטנות מעלים
חשד לסיכון יתר בקרב העובדים בחדרי הצנתור. התיאורים מחשידים לפגיעה באיברים
שאינם מוגנים – ממאירות המטולוגית וגידולי מוח. לא מדובר חלילה במגיפה, אך
גם סיכון עודף קטן הוא צרה צרורה. הקרינה כרוכה גם בשיעור יתר של ירוד עיני
– קטרקט, בעיה משנית יחסית לאלה שהוזכרו לעיל ועדיין מחלה מגבילה הדורשת טיפול
ניתוחי. אנחנו נוטים לקבל את סיכוני הקרינה כרע הכרחי או "כמחיר הנדרש
לעסוק במקצוע". רובנו מדחיק את הבעיה "הבלתי נראית לעין" ומקווה
שציוד המיגון ימנע חשיפה עודפת ואת הסיכון לממאירות. ציוד המיגון אפרופו,
לא השתנה כמעט בעשרים השנים האחרונות – בעוד הפעולות מורכבות וארוכות יותר,
הרי שההתפתחות הטכנולוגית בתחום בטיחות ונוחות הפעולה מינימלית.
גם המעסיקים שלנו מעדיפים להדחיק את סיכוני המצנתר. למרות השעות הארוכות תחת
קרינה - ארוכות הרבה יותר מכל "עובד קרינה" אחר - איננו זוכים
בכל בתי החולים לזכויות עודפות (כוס חלב, ימי חופשה..), ולא להכרה חלילה
- כתאונת עבודה - בעת תחלואה.
בניסיון להגדיר את הבעיה בארץ ולגבש מדיניות בנושא בטיחות ותנאי
עבודה ייחודיים פנינו לפני מספר שבועות למנהלי חדרי הצנתור בארץ בשאלון לגבי
תחלואה יתרה בקרב מצנתרים – ממאירות, ירוד ומחלות גב (אם לגבי ממאירות עדיין
קיים ספק, בעיות הגב שכיחות וחמורות ותדירותן רק הולכת ועולה). המידע מרחבי
הארץ נאסף, אשמח לקבל כל הארה והערה בנושא ואשתדל לסכם ביחד עם ועד החוג את
הנתונים בהקדם ולגבש נייר עמדה.
עוד בטרם גובש נייר העמדה, מסתמן כבר עתה מסקירת הספרות, מעיסוק מעמיק בסוגיה
ומשיחה עם חברים ברחבי הארץ שאסור להדחיק, וודאי שחובה להתעקש ואסור לוותר
על תנאי העבודה הבטוחים לפחות על פי אמות המידה הקיימות:
יש להתעקש על חלוק מיגון המותאם אישית לכל מצנתר. על החלוק לעבור בדיקה עונתית
והחלפה בעת בלאי. יש להקפיד על חבישת משקפי מגן מותאמים – יקרים ככל שיהיו,
לא כאן המקום לחיסכון. אין להשתמש במערכות שיקוף ישנות ועתירות קרינה ויש
להתאים את המערכת לעבודה בתנאים הממעטים בקרינה ככל האפשר הן בעת שיקוף והן
בעת צילום. על המערכות להיות מתוחזקות לעילא, ומצוידות בציוד ההגנה הנלווה
ועלינו להתאימו לעבודה בכל עת.
יש להקפיד ביום ובלילה, על נהלי עבודה תקינים ולהקפיד ולחנך את המתמחים וכלל
עובדי הצנתור בנהלים אלה דוגמת ריחוק ככל האפשר ממקור הקרינה, מיעוט בשיקוף
ובצילום (רגל קלה ולא כבדה -לא חייבים לצלם בלון מנופח משך 5 שניות...) ועבודה
במנחים מעוטי קרינה.
יש להקפיד ולענוד את תגי הקרינה. גם אם לא תמיד אנחנו מבינים את פשר הקריאה
הרי שכלי זה עשוי להתריע על חריגה משיגרה או על עבודה בסביבת עבודה לקויה.
החשיפה לקרינה היא כאמור האמת הלא-נעימה של עיסוקינו. גם אם הסיכון
אינו גדול, הרי שאסור לנו לטמון את הראש בחול. במודעות יומיומית לבעיה והקפדה
על כל פרט נוכל להפחית את הסיכון ואולי גם לחדש ולפתח אמצעים חדשים וטכנולוגיות
שיפחיתו את הקרינה בחדר הצנתור ואת הסיכון הנלווה לה.
תגובות שהתקבלו:
שלום לכולם
מאז שאני פעיל בקרדיולוגיה התערבותית (וזה לא התחיל אתמול..) אני חוזר ומתריע,
מבקש, מעורר למודעות ומבקש פתרון הולם לשתי סוגיות שלצערי לא נעשה בהם מאום
חרף הבטחות חוזרות ונשנות של הנבחרים לעמוד בראש החוג שלנו, בעיקר בתקופה
שהם מנסים לגייס את קולי לבחירתם ולכשנבחרו הנושא גוסס בקול ענות חלושה. מדובר
בהגדרתנו הירודה כעובדי קרינה ללא ההטבות להם זוכים עובדי קרינה אחרים שרובם
חשופים פחות מאיתנו. ענין נוסף הוא הגדרת כוננות צינתורים ככוננות מחלקה שהתמורה
עבורה פחותה מכוננות מיון אותה מקבלים חברינו הכוננים ה"רגילים" בקרדיולוגיה
שעיני אינה צרה בהם חלילה. מן הראוי שאנחנו, שנקראים בכל שעה ביממה לצינתורים
דחופים, נתוגמל בדומה לחברנו כונני טיפול נמרץ. אני תוהה אם קריאתי זו תמשיך
להדהד עוד שנים רבות כמו קריאתו של קאטו הזקן להחריב את קרתגו. אך אני כבר
קשיש יותר מקאטו הזקן ובסוף הרומאים אכן החריבו את קרתגו, להבדיל באלף הבדלות...
afrimer@gmail.com
פראיירים לא מתחלפים
נפתח ב "גילוי נאות": אני לא מבקר קולנוע. אני נמנע מצפייה בסרטים עצובים
(במלך האריות בכיתי לא מעט..) ובפסגת היצירה הקולנועית בעיני ניצבים זה לצד זה "הטוב,
הרע והמכוער" (סרג'יו ליאונה מלהק בגאונות את איסטווד ועמיתיו ליצירה מונומנטלית, אפוס
תנ"כי ממש על מפגש בני אור ובני חושך! היצירה שהביאה לעולם את מטבע הלשון
שכל מצנתר חייב בו – if you have to stent – stent, don’t talk )
ו "גבעת חלפון אינה עונה" (שלושת ענקי הגשש החיוור פוגשים בגאון הקולנועי
לבית דיין במלודרמה רגישה וחד-פעמית הפורטת בעדינות על נימי החברה הישראלית).
צפיתי לא מזמן בסרטו החדש של וודי אלן בכיכובו של לארי דייויד "מה שעובד".
פנינה של ממש – שעתיים של תענוג צרוף! לא אפרט את מהלך הסרט – ניתן לקרוא אותו
בכל מדור ביקורת קולנוע. אומר רק שהמסר המועבר בהומור, רישעות מרעננת, ציניות
ושנינות הוא, שאנחנו בהחלטותינו ובחירותינו אחראים לחיינו ולאושרינו – המגוון
רחב והרשות נתונה.
ולמה אני מספר את כל זה? קראתי השבוע בחיוך את הבלוג של קורנובסקי ובו משווה רן
את עבודתו – עבודתינו לזו של עורך דין. מההשוואה לא יצאנו טוב, גם עובדים הרבה
יותר קשה, אחריות, חיי אדם על כל המשתמע, וכל השאר..., וגם מתוגמלים הרבה הרבה
פחות. במילה אחת – פראיירים.
התגובה הראשונה – קורנובסקי הממזר יודע לכתוב, השנייה – צודק! ויינעל דינם העורכי
דין האלה, השלישית – שתי דקות לאחר מכן – טועה! בחרנו במקצוע עם כללים ואמות מידה
שונים לחלוטין מעורכי דין, כמו גם מרואי חשבון, מורים (למרות שהפראייריות משותפת),
גננים ובימאי קולנוע.
חלק ניכר מזמננו מוקדש לפעילות שאינה מתוגמלת, אלא בסיפוק, תחושת תרומה, ציונות
ועשייה חברתית (מחק את המיותר או כל הנ"ל נכונים). אנחנו מבלים שעות ארוכות,
ביום ובלילה, בטיפול בחולים, במפגשים עם בני משפחה מודאגים, ובשיחות טלפון בכל
שעה ועת, וכמובן בהוראה, במחקר ובפעילות ציבורית כזו או אחרת (להזכירך רן כמה
שעות הקדשת בחודש האחרון לחוג הישראלי לקרדיולוגיה התערבותית? הרצאות בכנסים?
ייעוצים בפנימית?). כל זה בא אחרי לימודים, שנות הכשרה ארוכות וכיוצא בהללו. יש
אפילו מי שמשלם על כך – אנחנו ובני משפחותינו... בקיצור, עוד שתי מילים ואני שוב
בוכה.
אלא שהבחירה היא שלנו. מתאים לך - תיקח, לא מתאים – תברח או תצרח (תלוי לאיזה
זרם אתה משתייך). יש מלאכות גרועות יותר, יש מן הסתם גם טובות יותר. הבחירה הייתה
ועודנה בידינו – מה לעשות ואיך לעשות. הבחירה היא גם איך אנחנו תופסים את העשייה.
הרצון העז שלא לצאת פראייר, המניע לחלק ניכר מהחלטותינו, הוא מטופש ואווילי. קיטורים
לא עוזרים ובונים תסכול וחוסר סיפוק שאינם משרתים דבר.
קורנובסקי, וודי אלן ולארי דייויד הדגישו לי שוב את המובן מאליו – מותר להיות
פראייר, אך מבחירה חופשית. פראייר ששלם עם עצמו, פראייר שלא מתחלף.
ובשורה התחתונה: "מה שעובד", וודי אלן ולארי דייויד – 9 בסולם דננברג.