בלוג החוג
פרופ'
חיים דננברג, מזכיר החוג
haimd@ekmd.huji.ac.il
למשלוח
תגובה לחצ/י כאן
חברים יקרים
התבקשנו לחבר מסמך עמדה משותף לחוג לקרדיולוגיה התערבותית והחוג לאלקטרופיזיולוגיה וקוצבי לב בנוגע לחשיפה לקרינה במסגרת עבודת המצנתרים.
אנו מתכבדים להביא בפניכם את המסמך שהוגש להנהלת האיגוד הקרדיולוגי וכמו כן יוגש להנהלת הר"י כחלק מהתדיינות על תנאי הבטיחות, העבודה והשכר של רופאים מצנתרים במדינת ישראל.
בכבוד רב ובברכה,
פר" רן קורנובסקי
יו"ר החוג לקרדיולוגיה התערבותית וצנתורי לב
פר" חיים דננברג
מזכיר החוג לקרדיולוגיה התערבותית וצנתורי לב
קפה תורכי
קבלת החלטות בתנאי שדה: ארבע לפנות בוקר ואתה בחדר הצנתור עם חולה באוטם קדמי
חריף. החולה שאותו פגשת לראשונה לפני דקות ספורות סובל מכאב ואינו יציב המודינמית,
המידע שהוא מספק לגבי תרופות שהוא נוטל ושאר מחלות חלקי ביותר וכדי להוסיף לנטל
על כתפיך אתה צופה כבר בהזרקה הראשונה למערכת השמאלית בחסימה של ה LAD המערבת
ענף דיאגונלי גדול.
מה לעשות? לפתוח את העורק הראשי ולאחריו את הענף בכל מחיר? להגן על הענף? LAD וגמרנו?
מנהטן עכשיו וברלין בשעות הבוקר?. ומה עם הטיפול הנלווה? גם בשעה מוקדמת יותר,
בחולה אלקטיבי ויציב וללא מסת קריש גדולה ההחלטה אינה פשוטה או חד-משמעית, אלא
שבמהלך primary pci נדרש
המצנתר להחלטה מהירה ולעיתים קרובות ללא אפשרות להתייעץ אלא עם "חבר טלפוני" מרוחק.
שאלת הטיפול בנגעים כליליים מורכבים במהלך אוטם חריף היא נושא המושב הישראלי במהלך
ה EuroPCR שייערך
בסוף החודש בפריז. המושב השנה הינו מושב משותף תורכי-ישראלי יחד עם החוג התורכי
לקרדיולוגיה התערבותית. בימים של הצטננות עד קיפאון ביחסים המדיניים בין ישראל
לתורכיה יש בשיתוף הפעולה שלנו סימן לקירבה האנושית והמדעית בין המדינות.
המושב שיתמקד בקבלת החלטות בתנאי לחץ וחוסר וודאות – ליבת הקרדיולוגיה ההתערבותית
- יתקיים ביום שלישי ה 25.5.10 בשעה 13:30, במרכז הקונגרסים, חדר 241.
אני מזמין ומפציר באלה מחברי החוג שייטלו חלק ב PCR השנה,
שלא להחמיץ את המושב המשותף וליטול בו חלק פעיל.
להתראות בפריז.
בעיניים פקוחות
עבודת המצנתר כרוכה בסיכון. הרבה נאמר ונכתב, כולל באכסניה מכובדת
זו, על הנזקים העלולים להיגרם למצנתר. בעוד הסיכון לממאירות למצנתר הממוגן בחדר
הצנתור המודרני אינו מוגדר דיו, מתרבים הדיווחים על שתי "מחלות מצנתרים" מובהקות:
כאבי גב וירוד (קטרקט) עיני.
בכנס ה ACC האחרון
התפרסמה עבודה מצומצמת ואלגנטית שהדגימה את נטיית היתר של המצנתרים ללקות בקטרקט
(מעולם לא שמעתי על מישהו שעבר ניתוח ירוד, על קטרקט שמעתי לא מעט..).
במהלך כנס קרדיולוגי עברו המשתתפים בדיקת עיניים מדוקדקת ונבדק שיעור הסובלים
מעכירות העדשה (היא שביסוד הקטרקט). שיעור הקרדיולוגים ההתערבותיים שסבל מעכירות
עדשה היה 52% לעומת 21% בקרב הקרדיולוגים הלא-פולשניים. המצנתרים לא היו מבוגרים
מעמיתיהם, הגיל הממוצע היה 41..
אין צורך להכביר מילים. מדובר במחלה הניתנת למניעה. משקפי מגן ייעודיים מפחיתים
משמעותית את הקרינה לה נחשפות העיניים. אם בעבר היו משקפי המגן מכילי העופרת כבדים
וגרמו נזקים לאף האומלל עליו הורכבו, הרי שהדגמים החדשים קלים ונוחים תוך שהם
יעילים בסינון קרינה.
אסור לנו לעצום עיניים בנוגע לבריאותינו. במקביל למאמץ להסדיר את חוקי העבודה
ואת ההכרה ב "מחלות המקצוע" הברורות והאפשריות (יענו, definite,
probable and possible),
עלינו להקפיד על כל כללי המיגון שיאפשרו לנו להמשיך עוד שנים בעיסוקינו זה.
ועל כאבי הגב, בפעם הבאה,
חג שמח, חיים
האמת הלא נעימה של המקצוע
יש נושאים שתמיד יעוררו שיחה נלהבת – ויש כאלה שתמיד נשמח להדחיק
ולדחות את הדיון בהם לפעם אחרת. החשיפה לקרינה בחדרי הצנתור, נמנית על הסוג
השני.
אלא, שאין מקום להדחקה, העבודה בחדרי הצנתור אינה חפה מסיכונים והקרינה היא
האמת הלא-נעימה של עיסוקינו.
הקשר בין קרינה לממאירות מוכח ומוכר מזה שנים רבות. הקשר בין עבודה בחדרי
צנתור תחת מיגון לבין ממאירות ברור פחות. תיאורי מקרים וסדרות קטנות מעלים
חשד לסיכון יתר בקרב העובדים בחדרי הצנתור. התיאורים מחשידים לפגיעה באיברים
שאינם מוגנים – ממאירות המטולוגית וגידולי מוח. לא מדובר חלילה במגיפה, אך
גם סיכון עודף קטן הוא צרה צרורה. הקרינה כרוכה גם בשיעור יתר של ירוד עיני
– קטרקט, בעיה משנית יחסית לאלה שהוזכרו לעיל ועדיין מחלה מגבילה הדורשת טיפול
ניתוחי. אנחנו נוטים לקבל את סיכוני הקרינה כרע הכרחי או "כמחיר הנדרש
לעסוק במקצוע". רובנו מדחיק את הבעיה "הבלתי נראית לעין" ומקווה
שציוד המיגון ימנע חשיפה עודפת ואת הסיכון לממאירות. ציוד המיגון אפרופו,
לא השתנה כמעט בעשרים השנים האחרונות – בעוד הפעולות מורכבות וארוכות יותר,
הרי שההתפתחות הטכנולוגית בתחום בטיחות ונוחות הפעולה מינימלית.
גם המעסיקים שלנו מעדיפים להדחיק את סיכוני המצנתר. למרות השעות הארוכות תחת
קרינה - ארוכות הרבה יותר מכל "עובד קרינה" אחר - איננו זוכים
בכל בתי החולים לזכויות עודפות (כוס חלב, ימי חופשה..), ולא להכרה חלילה
- כתאונת עבודה - בעת תחלואה.
בניסיון להגדיר את הבעיה בארץ ולגבש מדיניות בנושא בטיחות ותנאי
עבודה ייחודיים פנינו לפני מספר שבועות למנהלי חדרי הצנתור בארץ בשאלון לגבי
תחלואה יתרה בקרב מצנתרים – ממאירות, ירוד ומחלות גב (אם לגבי ממאירות עדיין
קיים ספק, בעיות הגב שכיחות וחמורות ותדירותן רק הולכת ועולה). המידע מרחבי
הארץ נאסף, אשמח לקבל כל הארה והערה בנושא ואשתדל לסכם ביחד עם ועד החוג את
הנתונים בהקדם ולגבש נייר עמדה.
עוד בטרם גובש נייר העמדה, מסתמן כבר עתה מסקירת הספרות, מעיסוק מעמיק בסוגיה
ומשיחה עם חברים ברחבי הארץ שאסור להדחיק, וודאי שחובה להתעקש ואסור לוותר
על תנאי העבודה הבטוחים לפחות על פי אמות המידה הקיימות:
יש להתעקש על חלוק מיגון המותאם אישית לכל מצנתר. על החלוק לעבור בדיקה עונתית
והחלפה בעת בלאי. יש להקפיד על חבישת משקפי מגן מותאמים – יקרים ככל שיהיו,
לא כאן המקום לחיסכון. אין להשתמש במערכות שיקוף ישנות ועתירות קרינה ויש
להתאים את המערכת לעבודה בתנאים הממעטים בקרינה ככל האפשר הן בעת שיקוף והן
בעת צילום. על המערכות להיות מתוחזקות לעילא, ומצוידות בציוד ההגנה הנלווה
ועלינו להתאימו לעבודה בכל עת.
יש להקפיד ביום ובלילה, על נהלי עבודה תקינים ולהקפיד ולחנך את המתמחים וכלל
עובדי הצנתור בנהלים אלה דוגמת ריחוק ככל האפשר ממקור הקרינה, מיעוט בשיקוף
ובצילום (רגל קלה ולא כבדה -לא חייבים לצלם בלון מנופח משך 5 שניות...) ועבודה
במנחים מעוטי קרינה.
יש להקפיד ולענוד את תגי הקרינה. גם אם לא תמיד אנחנו מבינים את פשר הקריאה
הרי שכלי זה עשוי להתריע על חריגה משיגרה או על עבודה בסביבת עבודה לקויה.
החשיפה לקרינה היא כאמור האמת הלא-נעימה של עיסוקינו. גם אם הסיכון
אינו גדול, הרי שאסור לנו לטמון את הראש בחול. במודעות יומיומית לבעיה והקפדה
על כל פרט נוכל להפחית את הסיכון ואולי גם לחדש ולפתח אמצעים חדשים וטכנולוגיות
שיפחיתו את הקרינה בחדר הצנתור ואת הסיכון הנלווה לה.
תגובות שהתקבלו:
- שלום לכולם
מאז שאני פעיל בקרדיולוגיה התערבותית (וזה לא התחיל אתמול..) אני חוזר ומתריע, מבקש, מעורר למודעות ומבקש פתרון הולם לשתי סוגיות שלצערי לא נעשה בהם מאום חרף הבטחות חוזרות ונשנות של הנבחרים לעמוד בראש החוג שלנו, בעיקר בתקופה שהם מנסים לגייס את קולי לבחירתם ולכשנבחרו הנושא גוסס בקול ענות חלושה. מדובר בהגדרתנו הירודה כעובדי קרינה ללא ההטבות להם זוכים עובדי קרינה אחרים שרובם חשופים פחות מאיתנו. ענין נוסף הוא הגדרת כוננות צינתורים ככוננות מחלקה שהתמורה עבורה פחותה מכוננות מיון אותה מקבלים חברינו הכוננים ה"רגילים" בקרדיולוגיה שעיני אינה צרה בהם חלילה. מן הראוי שאנחנו, שנקראים בכל שעה ביממה לצינתורים דחופים, נתוגמל בדומה לחברנו כונני טיפול נמרץ. אני תוהה אם קריאתי זו תמשיך להדהד עוד שנים רבות כמו קריאתו של קאטו הזקן להחריב את קרתגו. אך אני כבר קשיש יותר מקאטו הזקן ובסוף הרומאים אכן החריבו את קרתגו, להבדיל באלף הבדלות... afrimer@gmail.com
פראיירים לא מתחלפים
נפתח ב "גילוי נאות": אני לא מבקר קולנוע. אני נמנע מצפייה בסרטים עצובים
(במלך האריות בכיתי לא מעט..) ובפסגת היצירה הקולנועית בעיני ניצבים זה לצד זה "הטוב,
הרע והמכוער" (סרג'יו ליאונה מלהק בגאונות את איסטווד ועמיתיו ליצירה מונומנטלית, אפוס
תנ"כי ממש על מפגש בני אור ובני חושך! היצירה שהביאה לעולם את מטבע הלשון
שכל מצנתר חייב בו – if you have to stent – stent, don’t talk )
ו "גבעת חלפון אינה עונה" (שלושת ענקי הגשש החיוור פוגשים בגאון הקולנועי
לבית דיין במלודרמה רגישה וחד-פעמית הפורטת בעדינות על נימי החברה הישראלית).
צפיתי לא מזמן בסרטו החדש של וודי אלן בכיכובו של לארי דייויד "מה שעובד".
פנינה של ממש – שעתיים של תענוג צרוף! לא אפרט את מהלך הסרט – ניתן לקרוא אותו
בכל מדור ביקורת קולנוע. אומר רק שהמסר המועבר בהומור, רישעות מרעננת, ציניות
ושנינות הוא, שאנחנו בהחלטותינו ובחירותינו אחראים לחיינו ולאושרינו – המגוון
רחב והרשות נתונה.
ולמה אני מספר את כל זה? קראתי השבוע בחיוך את הבלוג של קורנובסקי ובו משווה רן
את עבודתו – עבודתינו לזו של עורך דין. מההשוואה לא יצאנו טוב, גם עובדים הרבה
יותר קשה, אחריות, חיי אדם על כל המשתמע, וכל השאר..., וגם מתוגמלים הרבה הרבה
פחות. במילה אחת – פראיירים.
התגובה הראשונה – קורנובסקי הממזר יודע לכתוב, השנייה – צודק! ויינעל דינם העורכי
דין האלה, השלישית – שתי דקות לאחר מכן – טועה! בחרנו במקצוע עם כללים ואמות מידה
שונים לחלוטין מעורכי דין, כמו גם מרואי חשבון, מורים (למרות שהפראייריות משותפת),
גננים ובימאי קולנוע.
חלק ניכר מזמננו מוקדש לפעילות שאינה מתוגמלת, אלא בסיפוק, תחושת תרומה, ציונות
ועשייה חברתית (מחק את המיותר או כל הנ"ל נכונים). אנחנו מבלים שעות ארוכות,
ביום ובלילה, בטיפול בחולים, במפגשים עם בני משפחה מודאגים, ובשיחות טלפון בכל
שעה ועת, וכמובן בהוראה, במחקר ובפעילות ציבורית כזו או אחרת (להזכירך רן כמה
שעות הקדשת בחודש האחרון לחוג הישראלי לקרדיולוגיה התערבותית? הרצאות בכנסים?
ייעוצים בפנימית?). כל זה בא אחרי לימודים, שנות הכשרה ארוכות וכיוצא בהללו. יש
אפילו מי שמשלם על כך – אנחנו ובני משפחותינו... בקיצור, עוד שתי מילים ואני שוב
בוכה.
אלא שהבחירה היא שלנו. מתאים לך - תיקח, לא מתאים – תברח או תצרח (תלוי לאיזה
זרם אתה משתייך). יש מלאכות גרועות יותר, יש מן הסתם גם טובות יותר. הבחירה הייתה
ועודנה בידינו – מה לעשות ואיך לעשות. הבחירה היא גם איך אנחנו תופסים את העשייה.
הרצון העז שלא לצאת פראייר, המניע לחלק ניכר מהחלטותינו, הוא מטופש ואווילי. קיטורים
לא עוזרים ובונים תסכול וחוסר סיפוק שאינם משרתים דבר.
קורנובסקי, וודי אלן ולארי דייויד הדגישו לי שוב את המובן מאליו – מותר להיות
פראייר, אך מבחירה חופשית. פראייר ששלם עם עצמו, פראייר שלא מתחלף.
ובשורה התחתונה: "מה שעובד", וודי אלן ולארי דייויד – 9 בסולם דננברג.